כבוד וחירות, על אף היותם צמד מילים משלימות, מחביאים בתוכם סתירה. כשמשתמשים בשתי המילים יחדיו, הכבוד הופך למעין מילה נרדפת לחירות, כלומר מתן חירות. על האדם לכבד בחירה של אדם אחר. עם זאת, כבוד יכול לבוא לידי ביטוי גם באמצעים אחרים. לדוגמה, באמצעות הניסיון להבין אדם, או לתת לו מקום. האמצעים הללו אינם בינאריים, הם לא דורשים מהאדם פעולה או היעדר פעולה, אלא אופן התנהגות ושיקול דעת. איזה סוג של מקום עליי לתת לאדם? האם יש בו מסגרת שקובעת את הגבול של יחסינו? גבול שעל האדם האחר חל איסור לעבור. ואם יעבור אותו, לא אוכל לחוש כלפיו תחושת כבוד. ואם אני מונע מהאדם להתהלך חופשי, ומתנה את כבודי במקום הימצאו ביחס אליי, האם איני מונע את חירותו?
פאולו קואלו מכבד את האדם, וכבודו בא לידי ביטוי בכל אחת ממילותיו הכתובות בספר. הוא מכיל אותו ונותן לו מקום. בהכלה טמון סיכון, כיוון שאדם המכיל אדם אחר כופה עליו את עצמו. הכלה היא פעולה לא סימטרית של איחוד. היא מאפשרת לאדם המכיל לראות את עצמו בפניהם של אחרים. לעיתים במסווה של אמונה שהוא רואה דרכם – שהוא מבין אותם. אין פסול בכבוד מסוג זה, שהרי הדרך היחידה של אדם לחוש בעצמו את מה שמתחולל בנפשו של אדם אחר היא על ידי השלכת נסיבותיו על עצמו.
אסור לאדם להתעייף בניסיונו להבין ולהרחיב את גבולות ההכלה. כי אם יאזלו כוחותיו ישכנע את עצמו שהכול מובן. מרחב ההבנה שלו יהפוך לכלוב שמכיל את האנשים שאותם ניסה לכבד ולתת להם מקום. קואלו מגדיר לאדם גדרות, אך משקיע את ספרו בלנסות ולטשטש אותם. הסתירה הזאת נמצאת לאורך כל הספר "ורוניקה מחליטה למות" ויוצרת כנות אנושית ופשוטה מצד אחד, ופשטות מעיקה שאינה קולעת באמת לקווי מתאר אנושיים מן הצד השני.
קואלו מנסה להבין את האדם. הצרה היא שלעיתים נדמה לו כי הבין. על מנת שתהפוך להיות אנושית, על הדמות להותיר בנו שאלה. אנחנו לא צריכים לכבד אותה אלא להיאבק בחירותה. היא אמורה לחמוק מניסיונות להגדרה ולענות באופן חלקי בלבד על אחדים מהם. אחרים תהיה מסגרת מהלכת, תבנית שבתוכה אופה הסופר רעיון באמצעות מתכונו הסודי.
הגדר הפיזית שקואלו דן בה היא גדר בית חולי הנפש. הגדר מהווה מחסום בעבור אנשים משני צידי המתרס, מה שהופך את כולם למתמודדים עם אותה בעיה. הבעיה היא הפשרה. פשרה של אי נוחות לצורך נוחות גדולה יותר. המקום הנוח הוא אידיאל שלשמו אנשים מוכנים להקריב את חיוניותם, את מרצם ואת חלומותיהם. מחלת נפש מתעוררת כשהאדם נעשה מודע להקרבתו, או כאשר הוא לא מצליח להקריב מספיק. אז מתפרצים החיים מבעד לסכר בספונטניות ובאופן בלתי ניתן לשליטה. כשמגיע שלב זה בחייהם של אנשים, הם מקריבים את עצמם, וכולאים את עצמם מאחורי גדר מוחשית.
בניסיונו לעקור מעינינו את הגדר הזו, ולהציג לנו את השיגעון שלנו, קואלו בנה מבלי משים גדר גדולה יותר והקיף באמצעותה את כולנו. הוא הפך אותנו לאנשים פשוטים עם בעיות פשוטות. הוא הפך אותנו לעיוורים בניסיון להאיר את עינינו.
ורוניקה רצתה להתאבד בגלל ש: "הכל בחייה חוזר על עצמו, ואחרי שיחלפו הנעורים – יגיע תור ההידרדרות". ומכיוון ש: "הכול פגום ואין ביכולתה לתקן את המצב, כך שהיא מרגישה חסרת תועלת לחלוטין". (קואלו)
הסיבות הללו הופכות את ורוניקה לחלק מסטטיסטיקה. הן כלי חפירה שבאמצעותן קואלו מנסה לעקור את הגדר. ובניסיונות אלו הוא הופך את דמויותיו למשוטטות באתר בנייה. הן מושיטות לו כלים בניסיונו להגדיר מבנה שיכיל את כולם. הסיבה הזו היא הנחת היסוד חסרת הייחוד של קואלו עליה מושתת הספר.
מכתב הפרידה של מרי מבית חולי הנפש מכיל בתוכו את הטעות שקואלו לוקה בה באופן אירוני: "נראה לי שלעלות על גדותיך זה מסוכן, כי אתה עלול להציף אזורים שחיים בהם אנשים יקרים לך ולהטביע אותך באהבתך והתלהבותך". (קואלו)
קואלו אוהב אדם, באופן מעורר התפעלות ורגש. האדם יקר לליבו, אך לא נענה תמיד לתכתיביו. לא כל בעיותיו פשוטות ומכונסות בתוך מוסר השכל, לא כל טעויותיו מביכות ויכולות להיפתר בקלות, הם לא מתנהגים אותו הדבר.
"היעד העיקרי של המרירות הוא הרצון. בני אדם שמחלה זו תוקפת אותם מאבדים בהדרגה את כל רצונותיהם ובתוך שנים מעטות אינם מצליחים לצאת מעולמם כלל". (קואלו)
ההגדרה הידענית הזו מגדרת יותר מכפי שהיא משחררת. היא פשוטה לא מכיוון שהיא קולעת, אלא מכיוון שהיא מנסה בכל כוחה להכיל את כולם במקשה אחת. בגלל שהיא צריכה להיות קלה לבליעה כמו תרופה להמונים. קשר הסיבה והתוצאה הוא מובן מאליו. מרירות פוגעת ברצון. אך מהו מקור המרירות? סיבת התאבדותה של ורוניקה היא קלישאה – "אדם אינו כפי שהוא רוצה להיות". אך זה מובן מאליו, אם לא מפרקים את המשפט ל – אדם, רוצה ו-להיות ומנסים להגדיר כל מילה בנפרד.
ורוניקה מעיזה לגלות את עצמה בזכות העובדה שאין לה עוד חסמים. אחרים מגלים עצמו דרכה מכיוון שהם חשים בפספוס של היעדר המיצוי. הם מרגישים ברי מזל וחובה לנצל זאת. גם קואלו צריך להרשות לאדם לגלות את עצמו. הצרה היא שקואלו מנסה לשחרר את האדם מניסיונות דיכוי, בעוד הוא עצמו, כמו אחרים, לא שמים בכלל לב לגדרות.
ביבליוגרפיה: קואלו, פאולו. ורוניקה מחליטה למות. ירושלים: כתר, 1999. מודפס.