האוטופיה של הרצל

אוטופיה פירושה סטגנציה, כיוון שהיא מציגה אידיאל שאין למעלה ממנו. את הטוב שבכל העולמות. בעולם אוטופי כפי שהוא מוצג בספר אין לאדם כמעט שום יכולת תנועה. מכיוון שתנועה פירושה צעד לעבר הגשמה של צורך או זיקה, ואילו בעולם אידיאלי כל צורך כבר הגיע לסיפוקו וכל זיקה מקבלת מלכתחילה את כל האמצעים להגשמתה. צעד קדימה, רצון או פעולה נועדו מעצם טבעם לגשר על פער, לממש פוטנציאל, להעביר את המצוי אל עבר הרצוי. ואילו כאן, המצוי והרצוי חד הם, ועל כן אין לאדם שתי נקודות לנוע ביניהן, אלא רק לעמוד בנקודה אחת ולהביט על מה שנמצא סביבו.

הדרך היחידה להיחשף לעולם אוטופי היא באמצעות מבט, כפי שמתבוננים בתמונה. כמו מבעד לעדשת מצלמה. מבט של התפעלות ושאט נפש שאינך יכול לרדת לעומקו כיוון שהעומק שלו בלתי נדלה. המבט מוכרח להיות של מביט מהצד, ולא של מישהו מהתמונה עצמה. עולם אוטופי, אידיאלי, אינו עולם שמספק פתרונות לבעיות, אלא כזה שמכחיד את עצם הבעיה. מי שעליו להביט הוא מי שמסוגל להשוות. מי שבמבטו מחפש לעצמו פתרונות ומגלה שכל בעיותיו באו על סיפוקן. אדם אידיאלי, שחי בעולם אידיאלי, גם אם יהיה מודע לבעיות של אלו החיים מחוצה לו, לא ידע יותר מלדקלם אותן. הוא יוכל לספר על פתרונות שהצילו את בעיותיו שלו, עד כמה שהוא זוכר אותן, אבל לעולם לא יוכל לתת לנו את התחושה האוטופית של הכחדת הקונפליקט. הכחדת הדילמה כאובייקט עצמאי, ולא מופעים ספציפיים שלה בלבד. האדם שמגיע מבחוץ ומביט, יכול באותה מידה להיות הקורא.

כיצד נראים אנשים אידיאליים בעולם אידיאלי? בלא תנועה הם עשויים להיראות כמי שלוקים בניוון שרירים. משהו בהם יראה לנו חסר. כאילו חסרה במבנה גופם איזו עצם שתקועה לנו בגרון. הם חופשיים, וזה מרחיק אותם מאיתנו. בגלל שקונפליקט הוא הדרך שלנו להזדהות, למקם את עצמינו ביחס אליהם. כאן, האנשים האידיאליים רחוקים כל כך עד שלא נוכל לעמוד צמוד להם. הם יכולים להיות בעבורנו מורי דרך בשבילי העולם האוטופי, להנחות את המבט שלנו. הם לעולם לא יבינו מה בדיוק אנחנו רוצים לראות, מה חסר לנו. הם רק מציגים את מה שהם עצמם רואים לנגד עיניהם. ולכל בעיה שלא נציג, הם יציגו פתרון. הם יעזרו לנו לראות את מה שאנחנו כושלים לראות בגלל המרחק או הריבוי, הם יכולים להצביע על מה שאנחנו מפספסים.

על מנת לספר סיפור יש צורך בתנועה. אני מוכרח לבחון את העולם ואת עצמי בתוכו. אני מוכרח ללכת לאיבוד. ואילו כאן התנועה מסתכמת במנוד ראש. איך אפשר לספר על עולם אוטופי? ובכן, אפשר לפרט עליו באופן כמעט מדעי, אובייקטיבי, מבחוץ. מושג הסיפור מתבטל כאן, ואנחנו מקבלים מאמר סקירה אקדמי. אפשר לשחזר את הבנייה שלו, לדון בה, כמו פוליטיאה. אנחנו מקבלים דיאלוג וקונפליקט. אפשר לנסות להיכנס אליה מבחוץ (וגם האמצעי הקודם למעשה נוהג כך), כמו באלטנוילנד. כשנכנסים אליה מבחוץ, כמו תיירים או פליטים, עומד לרשותנו קו הגבול שמאפשר לנו להשוות בין העולם שבורחים ממנו לעולם שבורחים אליו. קו הגבול מאפשר לנו גם ליצור דמויות. הדמות עלולה לקחת את הפוקוס מן האוטופיה ולהפוך את עצמה לעיקר.

הרצל השתמש באופן נבזי באמצעי השני, התמודד באופן מאכזב עם האתגר של האמצעי השלישי וגרר את עצמו אל עבר האמצעי הראשון.

באחרית הדבר של ספרו, הרצל חשף את האמצעי שהוא התכוון אליו, האמצעי הרביעי:

"הוא מאמין שגם חלומות הם דרך למלא את הימים שנגזר על האדם להעביר על פני האדמה" (הרצל) .

האמצעי הרביעי, הטוב מבין כולם בעיני כיוון שהוא שומט את קרקע הרציונאליות ומאפשר לנו להביט בהשתאות אל עבר ההגשמה שקורמת עור וגידים – הוא חלום. אוטופיה היא התגשמות של חלום. חלום, כמו אלטנוילנד עצמה כפי שמתאר אותה הרצל, מושתת על מה שכבר ישנו. הוא גורם לנו לחוש תחושה שונה של חוסר וודאות, היות וכל מה שנגלה בעינינו במסגרתו למעשה היה שם תמיד. הוא מפתיע אותנו, אבל אנחנו מכירים בו. הוא עלול להיות מחוסר היגיון אבל בו זמנית מובן מאליו. אין בו המצאה, אלא תמיד גילוי. התגשמות של חלום פירושה התגשמות של עצמינו. לא פתרון לבעיה, אלא הבאת כל מה שכבר ישנו אל עבר פני השטח. כל הלא מודע הופך לגלוי לעין. הארת כל הפינות הנסתרות, הכחדת הסוד והפיכתו לאמת.

אבל הרצל לא עמד במטרתו. מיד אחר כך הוא כותב:

"החלום אינו שונה בהרבה מן המעשה, כמו שחושבים רבים" (הרצל).

הרצל לא רוצה באמת להציג לנו חלום, אלא מציאות. הוא רוצה לשכנע אותנו ש:

"אם לא תרצו, כל מה שסיפרתי לכם הוא אגדה" (הרצל).

כלומר – אם תרצו, אין זו אגדה. השאיפה הזאת כולאת אותו במצב ביניים. אין זו אגדה, אבל גם לא מציאות. כך נראית לנו האוטופיה של הרצל כהזיה – חלום בהקיץ, בעיניים פקוחות.

הרצל לא מגלה, הוא ממציא. הוא לא חופר בקרקע ומוציא ממנה אוצרות חבויים אלא מניח עליה את חזונו בכפייה. הוא יוצר דמויות אבל משאיר אותן בגדר קריקטורות, הוא מייצר דיאלוג אבל משתמש בו כחיסון נגד ביקורת, הוא מתאר את העולם באמצעות המילים ששם בפיהם של אחרים. בעולם של הרצל כולם מגויסים לשירותו. בין אם על ידי הופעתם או אי הופעתם. בין אם הוא רוצה שרעיון מסוים יהיה נוכח או נעדר. הוא כופה עצמו על המציאות וכל דמויותיו נמחצות תחת המכבש הזה והופכות מעגולות לשטוחות, מתלת ממדיות לדו-ממדיות.

העולם של הרצל נועד להיות בו זמנית בר הגשמה וחלומי. הוא מופשט, במובן זה שמפשיטים אותו מן הקושי ומן הדילמה. הוא מורכב מהצהרות חלומיות שיש לנמק את אופן ההגשמה שלהן, ומהצהרות פשוטות, ארציות, רחוקות מן האידיאל אך קרובות לאדם, שיש להסביר מדוע דווקא הן נכונות לאוטופיה. כל הצהרה מלווה בהסתייגות ובניסיון להציג לה פתרון. הפתרון, כיוון שמדובר באוטופיה, תמיד ישנו. אלה הם המניעים לכל הדיאלוגים בספר. ההסתייגות, הביקורת, מוצאת עצמה בסופו של דבר מוחלשת ובודדה, גם על חשבון האמינות שבהצגת העולם. היא נמצאת שם כנגיף מוחלש של פקפקנות, שהאמונה שלנו תוכל להתמודד אתו ולחסל אותו. הרצל מחסן אותנו מהספק. למעשה לא מדובר בדיאלוג, אלא בתקשורת כוחנית במעמד צד אחד שעתיד תמיד לנצח.

כך אנחנו מקבלים דיאלוגים כגון:

"האישה המסכנה הזאת צריכה להישאר לבד בבית". "היא שמחה בחלקה ומאוד מאושרת" ענתה מרים. "אני משוכנעת שלא אכפת לה שבעלה יוצא לטיול בלעדיה. אני גם בטוחה שהוא לא היה נוסע איתנו לו היה חושב שהדבר יפגע בה. שניהם אנשים טובים באמת". (הרצל)

בעלה של האישה המסכנה הוא רשיד ביי, תושב מוסלמי בחברה החדשה שדעתו היא שאשה צריכה להישאר בביתה ולא לצאת ממנו לעולם. הרצל מודע למורכבות קבלת אזרחים שונים ומגוונים לחברה החדשה. כשהרצל מודע לבעיה, הוא מפחד שגם הקורא שלו יהיה מודע לבעיה, וכך הוא פותר אותה באמצעות דיאלוג ביניים שמגשר בין חלום למציאות, ומייצר הזיה.

כך הרצל משתמש ברשיד ביי פעם נוספת כדי להתמודד עם השאלה הקשה של תושביה הקודמים של פלשתינה, טרם הגיעו לשם היהודים:

"שאלה אחת, רשיד ביי!...האם חייהם של התושבים הקודמים של פלשתינה לא נהרסו בשל עליית היהודים לארץ? האם לא נאלצו להגר? ..." "איזו שאלה! זה היה טוב לכולנו...". (הרצל)

שוב, הרצל מגשר בין חלום למציאות ומשטח את החוויה העמוקה של החיים – את הקונפליקט. השאלות הנכונות הללו מוצגות בגדר חיסון לפקפוק שלנו בנכונות דבריו. הרצל רוצה להציג אמת פשוטה. אמת פשוטה דורשת אנשים פשוטים, וכך נראות כל דמויותיו, וכך נראים כל רעיונותיו. הוא מציע בשם אחת הדמויות לקיים הפלגה של מאה פילוסופים וחכמים לישראל כדי שיוכלו להביט בה ולדון בה ובבעיות העולם. רעיונות כמו אלו הם דוגמה למשפטים שלא התלווה אליהם דיאלוג. הם נותרו בגדר חלק מאגדה.

הרצל מציג ופותר כך בעיות רבות כגון קנאות דתית, לאומנות ורכושנות כאילו לא היו באמת בעיה. הרוח האנושית הטובה, ההסכמה הכללית וההבנה המשותפת של הטוב. הוא מציג ארץ ללא עם, חלום של איש אחד. אלטנוילנד היא ארץ של איש אחד – של מי שמסכים להזות אותה.

ביבליוגרפיה:

• הרצל, תיאודור. אלטנוילנד. תל אביב: הוצאת בבל, 2007. מודפס.