הרומנטיקה של פלובר – ההמצאה של הגילוי

בפרגמנט "הבאר העמוקה" מתוך "כתבים מן העיזבון", קפקא כותב:

"הבאר העמוקה. שנים נדרשות לדלי כדי לעלות, ובו ברגע הוא צונח, מהר כל כך, שלא היית מספיק להתכופף. עדיין נדמה לך שאתה מחזיק אותו בידיך וכבר אתה שומע את החבטה במעמקים, אפילו אותה אינך שומע". (קפקא, 2011)

הכתבים המוקדמים של פלובר נוגעים לרגע שבו האדם שומע את החבטה, ומתוך החבטה הוא מתחיל לעכל ולכתוב. ואם קורה והוא אינו שומע אותה עוד, הוא מעצים את הפער ביתר שאת – את העובדה שאין בידיו דבר. בעוד הנושא של הפרגמנט של קפקא הוא הבאר, והאדם הוא כל אדם, סטטיסט, האדם המרים את הדלי הוא הגיבור המרכזי של פלובר. כל סיפוריו הראשונים נוגעים לאובדן של הדלי. לרגע הגילוי שאינך מחזיק את הדלי. לכך שאובדנו, אך גם עצם הניסיון להשיגו הם היינו הך וכל אחד מהווה מפלט מן המועקה שמותיר השני.

קפקא היה אולי מציג את פלובר באור אחר, כמו למשל בפרגמנט "אלה שתמיד הם חסרי אמון":

"אלה שתמיד הם חסרי אמון הם אותם אנשים שמניחים שמלבד מעשה המרמה הגדול הבראשיתי, בכל עניין ועניין נעשה מעשה מרמה קטן במיוחד בשבילם, כלומר, שכשמוצג על הבמה מחזה אהבה, השחקנית מחייכת חיוך מזויף לא רק אל אהובה כי אם גם עוד חיוך ערמומי במיוחד אל צופה אחד מסוים ביציע האחורי. יהירות מטופשת". (קפקא, 2011)

לפי קפקא, פלובר מעמיד עצמו במרכז הבמה, באשליה שטירופו האישי ראוי לעמוד במרכז העולם. זאת בזמן שהנושא הוא הפרדוקס עצמו, והפרדוקס מקטין את האדם עד לאפס. הגאווה והיהירות מהווים רק מקום מפלט ממנו.

פלובר עצמו מבקר כך את החברה הצבועה והטיפשה באוסף הקטעים "אשת העולם":

"תקופתו של האיש הגדול גם היא לא חמקה ממני, הוא, עם ארשת האדיקות שלו, וידו יד פילנתרופ, הוא קורטיזנה זקנה שמכפרת על חטאיה ומתחילה חיים חדשים". (פלובר, 2025)

הרומנטיקה לפי כתביו של קפקא ופלובר יחד מאפשרת לאדם להיות פילנתרופ כלפי עצמו, כפיצוי על חטאי וריקנות העולם הישן, וריקנות הבריחה ממנו, שאינה אלא מקום מפלט. הקורטיזנה מתחילה חיים חדשים, וכך גם דמויותיו של פלובר. ב"זיכרונותיו של מטורף" הוא מרשה לעצמו להתחיל חיים חדשים כמטורף, כאדם שנפלט מן החברה ומן הדרכים שלו עצמו. ב"הלווייתו של דוקטור מתורן", הוא הניח בידי דוקטור מתורן את הבחירה הגרוטסקית למות. כלומר להיעלם מן החיים הנוכחיים. דמויותיו האחרות, אומללות בדיוק בגלל שנבצר מהן להתחיל באותם חיים חדשים או באורח חיים שמאפשר להם לחיות בעולם הזה, על אף הריקנות שבו. בין אם זה ג'אקומו המוזר, חובב הספרים שהואשם ברצח, או אוג, השיכור שלא מת בסיפור הקצר "שיכור ומת". חברו של אוג, רמבו, מת, הצליח להתחמק מן העולם:

"גם זו צורה של שינה, אך רגועה יותר ועמוקה יותר".

ואילו לגבי אוג עצמו:

"רמבו, כפי שאתם רואים, נקבר באדמה הקדושה, ואוג, שחי עוד שנים רבות, נחשב מאז לשטן ולמכשף" (פלובר, 2025).

נבצר מאוג להתחיל חיים חדשים בתור מת והוא אומלל כיוון שלא הצליח להימלט מהפרדוקס של המציאות.

מהו הפרדוקס?

הסיפור "הלווייתו של דוקטור מתורן" מתחיל בשורה הבאה:

"כיוון שהרגיש זקן ביקש מתורן למות, כי סבר שבאשכול הבשל מדי אין עוד טעם". (פלובר, 2025)

מאוחר יותר אנחנו מקבלים מידע נוסף:

"המניע האמיתי להחלטתו היה חוליו והמחשבה שבמוקדם או במאוחר ייאלץ לצאת מן העולם הזה. הוא העדיף להקדים את המוות ולא להרגיש בעוקרו אותו ממקומו." (פלובר, 2025)

דוקטור מתורן מת לבסוף ממחלתו, אך מותו מתואר כהמשך ישיר של בחירתו.

הפרדוקס הוא שדוקטור מתורן בחר למות, אך היה מת בין כה וכה.

בעולם עצמו אין דבר:

"האם ראיתם בעיני רוחכם כיצד הולכים כל החיים הללו אל האין, כלום ראיתם, במקום כל אותן בריות במחשופים, בחזות מתנשפים, בשערות שחורות הנופלות על חזות לבנים – שלדים שיהיו שרויים תחת אותה אדמה שעליה הלכו להתכנס במחזה ולהעריץ עוד את עצמם, לחזות בקומדיה שאין לה שם, שהם המשחקים בה, הם השחקנים הנצחיים וחסרי התנועה?" (פלובר, 2025)

המציאות צבועה, שבה גם מי ששם לעצמו מטרה לעזור לאחרים, הוא בסך הכול:

"הפילנתרופ, זה האדם שאוהב את העולם כמו שנטורליסט אוהב מוזיאון לבעלי חיים". (פלובר, 2025)

הוא מרוויח את משמעות חייו בהשתפכות מצער על כאבם של אחרים.

פלובר מתאר מספר פעמים בסיפורים שונים כיצד מרגיש אדם מנוכר לסביבה הזו, במידה ויש לו היכולת לצפות בה מבחוץ. כלומר, אם הוא מודע לצביעותה, לחוסר התוחלת שבה, בין השאר בזכות אהבתו לאומנות ומשיכתו לחשיבה שאינה מוסטת בגלל היצר.

"הוא ניזון מהרהורים ומחשבות מרות, הוא מטיח הערות ארסיות על הטבע האנושי ועל טבעו של אלוהים, על טבעם של העונות, של הקור, של החום. אך כל זה לא נותן לו מעיל, ולא זוג מגפיים... וגם לא את אושרו שאבד לו". (פלובר, 2025)

משהו אבד לאדם, הדלי מהבאר, ומאז שגילה זאת אינו יודע כיצד להחזיר לעצמו את אושרו. הוא משתפך מצער ודמעות, וגם מייאוש, על עצם הגילוי. אבל מאז, הוא משתוקק לגלות מחדש. אפילו לא את הדלי עצמו, אלא משהו שיוכל להחליף אותו. אך בגילויים האלו, כמו ברצון לבחור למות, אין דבר.

כל גילוי הוא מפלט מן הצליל של הדלי הנופל לבאר ומגיע למעמקים. כך הטירוף, הבחירה, הבריחה, השיכרון, אהבת הספרים של ג'אקומו, אינם אלא מקום מפלט ותו לו שקיים רק בגלל חוסר הרצון להיות במקום אחר. קפקא ממשיך את פלובר ואומר שגם האדם, הרומנטיקה המרחיקה אותו מגבול היכולת של עצמו, אינה אלא מפלט מגילוי מתמשך שאין לאדם עוד מה לגלות.

כפי שכותב פלובר:

"הוא חלם על אהבה בתוך קבר! אך החלום נמוג והקבר נותר". (פלובר, 2025)

בחירתו של מתורן למות מציירת אותו באור הרואי:

"היות שהיטיב להכיר את מצבו, לא השתומם ולא נבהל, לא בכה ולא צעק, לא נשא תפילות דלים ולא רומם מליצות...כלומר לא היו בו לא יוהרה, לא תמימות ולא טמטום. גדול היה במותו". (פלובר, 2025)

ולמרות שמתורן, להבדיל מסוקרטס, לא בחר בין מוות לגלות, ולמעשה לא בחר בדבר, האלהה שלו העניקה לתלמידיו את ההשראה לגילוי דבר מה – לאישור שבחירתם לחיות אתו מחוץ לחברה הייתה הבחירה הנכונה. הם ביקשו לגלות דרכו את העולם, גם ברגעיו האחרונים.

"האם אתה כופר אפוא בנצחיות הנשמה?" הם שאלו.
והוא ענה: "כוס יין!"
"בשכר ועונש?" הם שאלו.
והוא ענה: "כמה מעודן".
"כוונת המכוון ביקום, מה דעתך עליה?" (פלובר, 2025)

ודוקטור מתורן המשיך לא לומר דבר מלבד אמירות ריקות וסתומות או ידועות לכל.

הוא ביקש להעביר את גופתו דרך כל המסבאות בעיר, בדרכה אל בית הקברות. הוא ביקש לגלות לאחרים עולם. אך גם עולמם של אחרים, וגם עולמו שלו, לא חסינים מן הספק ומן השאלה:

"האם שמעת את הדלי נופל?"

באף עולם אדם לא יכול להיות בטוח אם הדלי אכן בידיו.

בסיפור "ביבליומניה" מתואר אדם מנוכר מן הציבור לא בשל השכלתו או דחייתו את המציאות. אלא בשל מוזרותו. ג'אקומו מוכר הספרים היה:

"אחד מאותם יצורים שטניים ומוזרים כמו שהופמן העלה בחלומותיו". (פלובר, 2025)

ואם חשבתם שבאהבת הספרים יש משהו שהופך אותו למשכיל, אז נגלה לנו ש:

"הוא בקושי ידע לקרוא".

הוא אהב את העיטורים בהם, את היותם עתיקים ונדירים. הוא בקושי קרא את תוכנם. גם לאדם כזה יש לכאורה פוטנציאל לשרוד בעולם. אין לו ספק בנוגע לשאלה האם הדלי נמצא בידיו – הוא יודע בדיוק אחר מה הוא מחפש וכיצד למצוא אותו. כל ריגושיו נמצאים בהפיכת הספר על בטנו וגילוי שמו ושנת ייצורו. ועם זאת, אנחנו נוכחים לדעת שהחברה מכלה את כל מי שבוחר להיות מנוכר ממנה. ג'אקומו מרומה ללא סיבה, ונשפט ללא סיבה, וגם יוצא אשם ללא סיבה.

ב"שיכור ומת" אנחנו נאלצים לבחור בין מציאות שבה:

"היכן שיושב קרנות מן הפרובינציה מתלהב למראה גינוני הנימוס הטובים של פריז בשעה שגונבים את שעונו". (פלובר, 2025)

לבין מקום בו:

"במשך שנים רבות תשוקות באו על סיפוקן, תשוקות יוקדות רבות נרגעו, מראותיו המוכתמות בזבובים והסדוקות...ומעל הכל זמזום של שכרות"

ובו שני שיכורים מתערבים על יכולתם לשתות מבלי למות.

המציאות, והבריחה ממנה אינם אלא שני בתי זונות המתחרים על לקוחותיהם.

"זו אורגיה, אורגיה קודרת, בלי צעקות, בלי נשים, בלי אורות. היין זורם שם בנחשולים והשכרות נפרשת שם עירומה לגמרי, הם שוקעים בה עד לצוואר". (פלובר, 2025)

ולבסוף, הגיע הגילוי של אוג על עולמו שלו, כשחזה במותו של חברו רמבו:

"הוא קם על רגליו, הוא ראה את הארון, הוא שמע את שמו של רמבו מבוטא בפי אחד הנוכחים. הוא צעד בלי דעת מדוע...חש רק שהוא יוצא מחלום כאוב שהוא חולם עדיין וסובל בתוך כך".

ב"זעם ואין אונים" מוצא עצמו רופא הכפר מר אוהמלין קבור מתחת לאדמה בעודו חי כיוון שכולם חשבו שהוא מת בזמן שבסך הכל ישן שינה עמוקה. סיטואציה קפקאית למדי. גם הוא אמר לעצמו:

"אבל אני משוגע! אני חולם! העץ הזה? הלוא הוא מיטתי. הבד הזה? הסדין שלי...אבל גיהינום! קבר! תכריך!" (פלובר, 2025)

הוא קם וגילה שעולמו שלו, המציאות שאותה הוא הכיר, הכניסה אותו לקברו.

הגילוי הוביל אותו לכך ש:

"החל לצחוק למרומים...הוא קרא לגיהינום. והגיהינום בא לעזרתו ונתן לו את האתאיזם, את הייאוש ואת הנאצות". (פלובר, 2025)

זמן רב האמין שיוכל לצאת משם.

מאוחר יותר, כשפתחו את הקבר בגלל סיבות שוליות, גילו:

"גווייה שכבה על בטנה, התכרכיכים היו קרועים, ראשה וזרועה הימנית היו מתחת לחזה... הוא אכל את החלק הקדמי של זרועו, על פניו הייתה נסוכה עווית שהפחידה אותי". (פלובר, 2025)

הסיפור הזה קרוב יותר מכל האחרים לסיפוריו של קפקא – הוא מוביל להכחדת האדם על ידי המצב עצמו אליו הוא נקלע. המצב, חוזר להיות הגיבור. ואילו האדם, לכל היותר קורבן טראגי שאיננו רואים אלא את מצבו הסופי.

הגילוי ברומנטיקה של פלובר הוא מטרה לוודאות, וגם אמצעי להתפכחות ממנה. אך מן הגילוי החד משמעי, האדם עובר לאמצעי ביטוי כמו "מה אני יודע?" ו"אולי!" כהכרזה טוטאלית, כפי שכותב פלובר במוסר ההשכל לסיפור האחרון. הגילוי האחרון – בנוגע לו עצמו, נבצר מן האדם הודות לקפקא.

על הגילוי, ההבקעה של הקיר המסתיר את האמת, כותב קפקא:

"אתה צריך להבקיע את הקיר בראשך. לא קשה להבקיע אותו, כי הוא עשוי נייר דק. אבל מה שקשה הוא לא ללכת שולל אחרי אחיזת העיניים המושלמת של הציור שעל הנייר, שכבר מראה אותך מבקיע את הקיר. הוא מפתה אותך לומר: 'האם איני מבקיע אותו כל הזמן?' ". (קפקא, 2011)

ביבליוגרפיה: פלובר, ג'. (2025). שיכור ומת. בנימינה: נהר ספרים. קפקא, פ'. (2011). היונה שעל הגג. בני ברק: עם עובד.