"אפשר שתחשוב בכמה מקומות שהביטוי מאולץ והתמונה מעיבה להכעיס. זכור אז כי מטורף כתב את הדפים האלה, ואם המילים נראות לעיתים גבוהות מהרגש המתואר בהן, דע שבמקומות אחרים כרעו הן תחת כובד הלב". (פלובר, 2025)
פלובר כתב את הסיפור "זיכרונותיו של מטורף" בגיל 17. קריאה בספר לא חף ממניירות, ובכל זאת מלא בתבונה ורגישות הייתה מעוררת השראה. היא אפשרה לי לראות במו עיני תהליך התפתחות.
כתבים או זכרונות של מטורף מהווים נושא כתיבה נפוץ מאוד בקרב סופרים רבים. יש בכך במידת מה משהו נוח. הם מתרצים את עצמם. הם מאפשרים לכותב לא לנמק, כיוון שמהות הטירוף היא היעדר נימוק. כפי שכותב פלובר עצמו על חיי דמותו:
"תדעו את קורותיהם של החיים האלה[...]המלאים ברגשות וריקים מנסיבות" (פלובר, 2025).
הכותב לא צריך להסתתר מאחורי נסיבות, כתיבתו לא צריכה להיות אורגנית או כדרך הטבע ואין כל צורך בכך שתצדיק את עצמה. אך זו כמובן גם מלכודת. אותם זכרונות של מטורף צריכים להיות במידת מה קרובים אלינו, כדי שנוכל להגיב אליהם. אם יהיו קרובים מדי, לא יהיו של מטורף. ואם יהיו רחוקים מדי לא יעוררו בקורא דבר. הטירוף בספר מוטל בעיני בספק – הוא מסתיר מאחוריו הגדרות אחרות. הטירוף הוא בגדר מסגרת – סגנון.
פלובר רודף אחרי הסגנון בחלקים רבים בספרו. בציטוט הפותח את הסיכום אפשר לזהות את מידת מודעותו. ואז, שוב צץ רעיון הטירוף כתירוץ המצדיק את עצמו, את הכשל שהכותב מודע לו ביכולתו למלא את הסגנון בתוכן.
מטורף מצהיר הצהרות. הוא חי למעשה בעולם אוטופי. נהיר ומובן לו מה שלא ברור לאחרים, ולעומת זאת מה שנהיר ומובן לנו הוא בשביל המטורף בגדר חידה סתומה. מחשבתו של מטורף לא עוברת תהליך אלא קיימת יש מאין. ההצהרות הללו, קרובות או רחוקות מליבנו, מרחפות באוויר מבלי שנוכל לאחוז בהן. הן לא מגדירות בעבורנו אדם.
כך פלובר כותב:
"אולי בגורלי נקבע לחיות כך – עייף עוד בטרם נשאתי בנטל, מתנשף בטרם אשא בו...". (פלובר, 2025)
וכן:
"המילה איננה אלא הד קלוש ורחוק של המחשבה". (פלובר, 2025)
בלא גיבוי מאחוריהם, המשפטים הללו נעשים שטוחים ודקיקים כמו תחתיות של ספלי קפה. הם מדברים על המצב, אך לא יוצרים אותו.
"נפגעתי שם בכל דבר שעורר את התעניינותי: בכיתה – בגלל דעותיי, בהפסקות – בגלל נטייתי לבדידות פראית. מאז הייתי מטורף". (פלובר, 2025)
פלובר משתמש בביטויים חסרי משקל. מהן דעותיו? מהי בדידות פראית? ובביטויים אלה הוא מגבה את טירופו. הוא נקלע לצרה שהיטיב בעצמו לנסח – מילותיו אינן אלא הד קלוש של המסגרת שאינו מצליח למלא את החלל הריק שלה בתמונה.
"ילד הייתי וחלמתי את האהבה. עלם חלמתי את התהילה. הייתי לאיש ואני חולם על הקבר – אהבתו האחרונה של מי שלא נותרה לו אהבה". (פלובר, 2025)
אלה הן הצהרות שהיו יכולות להיות כאלה, והיו יכולות להיות אחרות. הן מונחתות על קורא חסר אונים שנאלץ לקבל את תוכנן כעובדה. קורא חסר אונים הוא קורא שזקוק להוראות, מדריך כניסה שבלעדיו לא יכול להתחיל לבנות בעצמו. שכן ניתנו לו תצלומים של רהיטים מוכנים מראש, והוא עודנו מנסה להבין היכן לתקוע את המסמר.
פלובר יודע היטב מהו הרהיט שהוא מנסה להכניס לחדרינו, אבל הוא לא מצליח להעביר אותו דרך הדלת. הוא לא מצליח ליצור מכלול מפורק שמתוכו אדם יוכל לבנות מקום לאחסון מחשבותיו.
חציו הראשון של הסיפור מזכיר את כתיבתו של שטפן צווייג. היא פטאלית עד כדי כך שעל פי רוב אין לה לאן לגדול. הייאוש טוטאלי, האהבה עילאית ומייסרת, השיתוק לא מאפשר ולו את התזוזה הקטנה ביותר. לא מנשבת רוח בגן הזה, כיוון שדבר לא עובר בו ממקום למקום.
זו לא רומנטיקה, כיוון שהיא איננה הקצנת הרגש, אלא הקצנת המרחק.
"נפשי נסמכת בעינוגים על כל הטרופים שבדתה אהבתי" (פלובר, 2025)
פלובר כותב לקראת הסוף. וזו הגדרה מצוינת. הרומנטיקה היא המרחק בין מה שאדם מדמה לעצמו שהוא מסוגל להשיג, לבין כישלונותיו החוזרים. פירושה להאמין באינסוף ובכל זאת לראות רק עד קצה שרירותי וסופי שניצב מול עינינו. להאמין באופק ובכל זאת לראות רק חלק ממנו, רק את תחילתו.
מהרגע בו אנשים נכשלים לראות את מה שדמיונם מבטיח להם, אפשר לדבר על אשליה, ולאחר מכן על טירוף. כשמסתכלים על טירוף כהתמודדות עם חוסר יכולת אנחנו מקבלים את ההזדמנות להציג אותו על ציר זמן ומרחק ולהביע באמצעותו תנועה.
כולם מנסים למקם את עצמם ביחס לצירים שהם רואים. הם רוצים לחוש את מקומם. מטורף מאבד את אשליית האחיזה במקום הימצאו, הוא לא יודע היכן הוא נמצא. הוא לא יודע היכן בדיוק הוא רוצה להיות. בדיוק בגלל שכשהוא מנסה לראות, יש קצה, גבול לראייתו בעוד שהוא יודע שכל קצה הוא רק אשליה של סוף.
"ושוב מחכה האכזבה [...] כיצד לגמד את הענק הזה החובק אינסוף?" (פלובר, 2025)
"רוחי החופשית גרמה לי לדמות שאין מושחת ממני. העליונות עצמה היא שהביאה אותי אל המדרגה הנמוכה ביותר". (פלובר, 2025)
כיוון שכל נקודה במרחק אינה אלא אשליה של קצה בדיוק באותה המידה, הכול נעשה קיצוני. כל רגש, תחושה או מחשבה, הינם שיא שאין למעלה ממנו. מטורף נע בין שיאים בידיעתו כי אינם אלא אשליה של קיצון.
טירוף הוא ציפייה בכיליון עיניים למה שכבר ישנו, ובכל זאת לראות בו אשליה.
המטורף בז לכל מי שמשכנע את עצמו כי הוא יודע היכן הוא נמצא.
"חולשת אנוש אומללה! בכל מילותיך, לשונותיך וצליליך אתה מדבר ומגמגם. אתה מגדיר את אלוהים, את השמים ואת הארץ, את הכימיה ואת הפילוסופיה, אך אין אתה יכול לבטא בלשונך את כל השמחה שהסבה לך אישה עירומה... או פודינג שזיפים!". (פלובר, 2025)
"כעבור חייו בארמונות, אחרי ששחק את רגליו על מרצפות הערים הגדולות, ילך האדם למות ביער". (פלובר, 2025)
"כה צעיר אני וכה יגע מכל, שעה שיש זקנים מלאי התלהבות עדיין" (פלובר, 2025)
בעודו בקצה אחד הוא כמהה לקצה השני. ובין לבין הוא כמהה לקץ.
כבר בהתחלה, פלובר מגדיר את המרחק:
"באיזו הגדרה מצאת את מקומך? בזו של הטיפשים או בזו של המטורפים". (פלובר, 2025)
הטירוף נובע מן היוהרה והפחד – להיות טיפש. הטירוף איננו הניגוד לטיפשות אלא הדחייה ממנה. דחייה שמחפשת מרחק אינסופי מן הטעות. מרחק בלתי ניתן להשגה.
המטורף של פלובר הוא איש ספר שבורח מאלו ש"כה חלשים הם, כה רגילים, מוחות צרים" (פלובר, 2025). וכוחם בצרות מוחם, בכסילותם. הטירוף מתחיל כשאדם מגלה שהוא יכול לחוש בעוד אחרים אינם יודעים זאת. הוא יכול ואף מוכרח ליצור לעצמו עולם נסתר שזר לעיני אלו שלא מגלים על עצמם דבר.
ספריו, מחשבתו שאין לה שותף, כמו ציור הנחש שבולע פיל שמסתובב אתו הטייס של הנסיך הקטן, מבדילים אותו בעל כורחו אך מעוררים בו כמיהה לשותפות, להבנה. פלובר פוגש את הנסיך הקטן שלו שמזהה את מהות ציורו, לפחות על פי אמונתו שלו.
"דומה היה עלי שמלאך אני רואה לנגד עיני, ראשו זקוף ומבטו שמימי".
הנסיך הקטן, הנזיר השחור, כל אלו הזיות שמקורן באישור. ביצירת עולם שבו אינני נלעג, אפילו ובמיוחד לא על ידי עצמי.
"מריה ואני חלקנו בדיוק את אותם רגשות כלפי האומנות. מעולם לא שמעתי אדם שחש בזאת בתום רב ממנה או בפחות העמדת פנים". (פלובר, 2025)
האשליה היא של כנות בעולם של מניירות ששואפות לסגנון. מדברות על, כיוון שהן מחוסרות יכולת לדבר מתוך. כנות חסרת מאמץ שמוכיחה לאדם שהוא שייך.
מריה מופיעה בסיפור לראשונה בהיעדרה:
"ביום ההוא הונח על החוף מעיל מקסים עשוי פרווה אדומה מפוספסת שחור [...] לקחתי אותו בידי כדי להרחיקו משם. הפרווה הייתה רכה וקלה, היה זה מעיל של אישה". (פלובר, 2025)
מריה איננה יותר מן המעיל שהותירה על החוף. היא מסגרת שהכמיהה המטורפת ממלאת בדמות אנושית. היא מניירה של מטורף שלא מוצא את מהותו. היא אשליה של מהות לנווד שתר אחר מסגרת לעצמו.
"כמה אהבות מזומנות לו לאדם בחייו! בן ארבע הוא אוהב סוסים, שמש, פרחים, כלי נשק נוצצים, מדי חיילים מהודרים. בן עשר – את הילדה המשחקת אתו. בן שלוש עשרה הוא אוהב אישה גבוהה בעלת חזה שופע [...] בן ארבע עשרה או חמש עשרה שנה, לומד האדם לאהוב נערה, במעט יותר מן האהבה שהוא רוחש לאחותו, ומעט פחות מזו שהוא עתיד לשמור לאהובה. ובן שש עשרה הוא אוהב אישה אחרת באהבה הנמשכת עד שנתו העשרים וחמש. ואחרי כן הוא אוהב את האישה שעתיד הוא להינשא לה אולי". (פלובר, 2025)
כמה אהבות מזומנות כדי שאדם יוכל לקרוא לעצמו אדם.
ביבליוגרפיה: פלובר, ג'. (2025). זכרונותיו של מטורף. ירושלים: כרמל.