[מבוסס על קריאה בנובלה "הלווייתן" מאת יוזף רות. הוצאת זיקית 2015]
למרות שנאבקתי במחשבה זו לאורך כל הקריאה (השובה בקסמיה), הלווייתן הוא סיפור על אמונה. אמונה שהיא כמו מפוח הממלא את המאמין ברוח ומותירה לו לעוף למרחקים ארוכים. קשה מאוד להבין ולקבל אחרת את מידת הפנטזיה שהסיפור גדוש בה בסופה.
האמונה של ניסן פיצ’ניק בחיותם של האלמוגים בהם הוא סוחר, בלווייתן עצום הממדים שמשגיח עליהם בקרקעית הים, ביהווה, שהפקיד אותו כשומרם, חיה בד בבד עם היותו בעל מלאכה – סוחר, ויותר מכך, מי שלא יצא מעולם את גבולות עיירתו הקטנה. המיזוג בין בעל מלאכה לבעל אמונה הוא בעיני אחד ממקורות הקסם של הסיפור.
על אף שבמובן מה מלאכתו של ניסן באה בד בבד עם אמונתו – שהרי הוא סוחר באלמוגים שהאמין בחיותם, הרי שגם יש בה סתירות רבות. הראשונה והברורה מכולן – ניסן סוחר במלאכתו, כבר כאן ישנו אוקסימורון. מלאכתו לא מעודדת אותו להעמיק באמונתו אלא להזנות אותה, למכור אותה ולהתמקח עליה, להפוך את אמונתו העמוקה בנוגע למעמקים לעניין ארצי.
לא בכדי הלקוחות התנהלו אחרת עם ניסן, והוא התנהל אחרת איתם. הוא התייחס אליהם, גם אם לא מתוך תמימות מלאה, כחברים. הייתה בו נחת, לא כשל סוחר, שהשרה על קוניו. ובכל זאת היה בקיא בכל התחבולות ובכל סוגי העורמה הבאים מצידו או מצד קוניו. האמונה הנקייה שלו תמיד מתלכלכת.
וכאן, נכנסת הסתירה השנייה – האדישות של ניסן – או יותר נכון, החולמניות שלו. האמונה של ניסן אינה אדוקה, במובן זה שהוא עבד למצוותיה, ועל כן היא גם לא משרה עליו אדיקות בוערת בעבודתו. הוא אינו קנאי המנסה לראות במסחר שלו את התגלמות הקדושה בה הוא מאמין.
להפך, האמונה בשבילו היא בגדר חלום – הוא רוצה לראות את הים! היא בגדר עולם שלם שחסר בדעתו אך קיים בנפשו. היא לא משרה עליו פרודוקטיביות חומרנית, אלא חולמנות. כיצד ייתכן שמי שבקיא כל כך בעבודתו, יהיה ראשו מרחף בעננים, או שקוע במצולות?
משהו בבעיה ה"פסיכו-פיזית" הזו, כפי שקרא לה לייבוביץ', מדגיש בעיני את קסם אמונתו של ניסן. היא לא מתיישבת. העולם החומרי, רשות הרבים, יחד עם העולם הרוחני, רשות היחיד של ניסן, לא נראים כמתקיימים בד בבד, ובכל זאת הפלא ושמו ניסן פיצ’ניק מתרחש עלי אדמות. הלווייתן, שהעניק לסיפור גם את כותרתו, הוא התגלמות היסוד הארצי שאוגר בתוכו את הנס.
ניסן, כאמור, מעולם לא יצא את גבולות עיירתו הקטנה. כמו גיבוריו של שלום עליכם, או של גוגול, הוא נלעג מעט בשל כך. הוא אפילו הוקנט בשל כך על ידי סוחר הפנינים המטייל בין ארצות שונות. ניסן נראה כענבר מהעולם העתיק שנגלה לפתע כנגד עינינו. כמו אלמוג הנמשה מן הים. עולמו הפרטי דל. הוא אדיש לאשתו העקרה ומתמקד אך ורק במסחרו.
לכן, כשמגיע הימאי הצעיר, אומנותו של ניסן מקבלת הזדמנות נדירה לקרום עור וגידים במציאות. האקסטזה הזו, מדגישה את בורותו וקטנותו, אבל בשל כך את הלהט שלו, את החולמנות המודעת לפרקים, את הנס – שניסן מאמין בו כל חייו.
מיד לאחר שנגע הנס בחייו הפרטיים ועזב, חייו של ניסן נותרו מחוסרי נס, ולראשונה – כך הוא רואה אותם. אשתו שלה היה אדיש נהפכה לשנואה על ידו, מלאכתו לא הייתה עוד מוקד עניין והוא נפל בכל סוגי העורמה אותם ידע קודם בעל פה. ניסן חיפש את הנס – ונסע לים. לרגע אחד, פגש ניסן את הנשגב – את אמונתו קורמת עור וגידים, כעת היה בצידה האחר של הבעיה הפסיכו-פיזית.
כעת, המציאות התחילה לכרסם בנס – היא יצרה לו חיקוי, מסכה. לניסן קם מתחרה – סוחר אלמוגים מלאכותיים. והם נראים טובים פי כמה מאלמוגיו האמיתיים – החיים של ניסן. העולם ביקש לקנות את המלאכותי, וניסן, מכר לו את אמונתו.
לא בכדי מתוארת החלטה זו כמושפעת מן השטן, ניסן בגד בנס – בנשגב שמתמזג במציאות בדרך נס. מרוב שלא רצה להיפטר מאלמוגיו החיים, החל לשזור את החיים והמלאכותיים זה בזה – ובמקום תרמית פשוטה, יצר אחיזת עיניים – לאחרים ולעצמו.
כך ניתן להבין את עונשו. לקוחה של ניסן, שמכר לה שרשרת אלמוגים, חלתה ומתה ונפוצה שמועה רעה על אלמוגיו. העונש הוא לא השמועה, אלא שהוא נותר חסר כל יכולת להתנגד לה. ולכן, לכל אורך הזמן בו ניסן הוחרם ועסקיו הדרדרו – הוא שתק. הוא לא יכול להגן על אמונה תפלה עם אמונה תפלה.
המציאות הפתיעה אותו, ואין בו עוד די אמונה על מנת להגיב לה. הקשר בין שני העולמות נותק. מבלי יכולת לחיות לא כאן ולא שם, לא במרמה ולא עוד ביושר, ניסן ביקש שוב את הנס – הוא התאחד עימו. בחולמנות, בתמימות וכנראה גם בחוסר אונים. הוא הוקסם, ודבר במציאותו לא היה בו די כוח לאחוז בו.
השמועות מספרות כי ניסן קפץ אל הים.